לכל דבר ההתחלה שלו

זכרונות יוצרים שיעורים שיוצרים ניסיון חיים, שיוצרים את הכוח המדהים של החיים האלה.
את עוצמה ולעולם אל תשכחי את זה, יש בך עמקים, הרים ופסגות של עוצמה לכל רבדיה.
המשיכי תמיד לנסות, תטעמי, תכתבי, תנשכי, תפצעי, תעטפי את זה, ותמשיכי.
תטפסי.
בסוף תעמדי על איזו פסגה שנקרתה בדרכך ותרגישי את הבריזה על עפעפייך העצומים לרווחה.
מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?
אני רוצה להיות חלק מהמסע שלך, אני רוצה לתת לך אבל גם לקבל.
המתנות הכי יפות שקיבלנו הן רגעים מאנשים, מומנטים בזמן שחוצבים אותנו במסגרות הזמן שלנו.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני יוצרת, מאז שאני זוכרת את עיניי פוגשות את ידיי, הן מציירות, מקפלות, פורסות, רוקדות, שוברות, מתקנות, מחבקות, מכילות, כמה דברים שתי ידיים יכולות לעשות, אינסוף, אם רק יש את הרצון והמוטיבציה.
יצירה זה המילים שלי, זו הדרך שלי לגעת באנשים ובתוך הדבר הזה שנקרא תת מודע.

אני רוצה לפתוח את הבלוג הזה בלהגיד שאני צועדת אל תוך אדמה חדשה, מעולם לא כתבתי להמונים, כל הדפים שלי תמיד התחבאו בערימות בתוך מגירות, ככה שנים.
אני רוצה לפתוח את הבלוג הזה בסוד, איך נהייתי מי שאני היום-
אני מגיעה מילדות של חוסר תקווה, של פחד, אבדון אפילו, ערימות של מכתבים מקומטים של ילדה כואבת שהפכה לנערה כואבת בנו אותי.
הילדות שלי לא הייתה קלה, והרבה הנחיה איך לצאת לדרך לא היתה לי.
הייתי צריכה ליפול על ברכי ולהפצע המון פעמים, חבשתי את ברכיי המון לבד, היום שאצבע נפצעת, אני כבר חובשת אותה במהירות האור, התחשלתי.
מה שתמיד הוביל אותי וגרם לי להמשיך לנשום היתה האמנות שלי, היצירה שלי תמיד נשפכה ממני והוציאה אותי מהחושך, היא היתה הטיפול שלי, הפסיכולוג שלי, היומן..
בגרעין שלי תמיד הדהד שורש חזק, אופטימיות, והמילה הזו היא לנצח מילת המפתח שלי.
אני פה נפרשת אליכם לראשונה בבלוג.
כי אני רוצה לדבר, אני רוצה להעביר הלאה את מה שאני יודעת ואת מה שאני לומדת.
הבנתי שהתכשיטים שלי הם דלת לאנשים ובעיקר נשים שאני רוצה לגעת בהן.
אני רוצה לדבר דווקא על המכשולים, כי לכולנו יש אותם, כל אחד בדרכו שלו.
דומים שונים, כולנו מחפשים משהו.